היא נוטלת את שמם / אורסולה ק. לה גוין
תרגם: בני שלביץ'
רובם קיבלו על עצמם את העלמות שמם באותה אדישות שלמה שבה קיבלו והתעלמו משמותיהם במשך זמן כה רב. לוויתנים ודולפינים, כלבי ים ולוטרות ים הסכימו בנכונות מיוחדת, והחליקו לאלמוניותם בטבעיות. אך סיעה של יאקים הביעה מחאה. הם אמרו ש"יאק" נשמע נכון, וגם שכמעט כל מי שידע שהם קיימים קרא להם בשם זה. שלא כמו היצורים הנפוצים בכל, כגון החולדות והפרעושים, שקראו להם בריבוא שמות שונים מאז ימי בבל, היאקים אמרו שלהם אכן יש שם. הם דנו בנושא כל הקיץ. מועצות המטרוניתות הכבודות הסכימו לבסוף שנכון אמנם, שהשם יכול להיות שימושי לאחרים; אך הוא היה מיותר כל כך מנקודת מבטם של היאקים, שהם מעולם לא השתמשו בו בעצמם. על כן, אמרו, באותה מידה אפשר להפטר ממנו. לאחר שהציגו את הטיעון באור זה לפרים שלהם, השגת הסכמה מלאה בעניין התעכבה רק בשל סופות שלגים חמורות ומוקדמות. זמן קצר לאחר תחילת הפשרת השלגים, הגיעו לתמימות דעים והכינוי "יאק" הוחזר לתורם.
מבין חיות המשק, סוסים מעטים בלבד הביעו עניין בשמותיהם בפי אחרים, מאז כשלונו של ג'ונתן סוויפט לקרוא להם בשמות מתוך שפתם-שלהם. הבקר, הצאן, החזירים, החמורים, הפרדות והעזים, יחד עם התרנגולות, האווזים ותרנגולי-ההודו, הסכימו בהתלהבות להחזיר את שמותיהם לבעליהם, כפי שניסחו זאת.
כמה בעיות בכל זאת צצו עם חיות המחמד. החתולים כמובן הכחישו מכל וכל שמעולם היה להם שם כלשהו מלבד אלה שנתנו לעצמם; שמות חרישיים, פרטיים לאינסוף, בהם הרהרו החתולים שעות בכל יום, כפי שאמר זאת המשורר ושמו אליוט (אף על פי שלעולם לא הודה מי מהמהרהרים שמושא מחשבותיהם הוא שמם, וצופים מסוימים תהו אם אין מושא המבט המדיטטיבי -- בעצם העכבר המושלם והאפלטוני). בכל מקרה, אין זה מן העיקר כעת. הבעיות התעוררו עם הכלבים ועם כמה תוכים, ציפורי אהבה, עורבים ומיינות. הבריות הללו, המוכשרות במלים, התעקשו ששמותיהם חשובים להם, וסירבו בתוקף להפרד מהם.
אבל כשהם הבינו שהעניין הוא בדיוק בבחירתם האישית, ושכל מי שרצה להקרא רובר, עוגיפלצת, פולי, או אפילו גורי במובן האישי היה חופשי לעשות כן, לא התנגד אף אחד מהם להפרד מהכינויים הכלליים "פודל", "תוכי", "כלב" או "ציפור", ומכל ההגדרות הטקסונומיות שנסחבו מאחוריהם במשך מאתיים שנים, כמו קופסאות שימורים הקשורות לזנב.
החרקים נפרדו משמותיהם בעננים עצומים של הברות חולפות, בעודם מזמזמים, עוקצים, מרפרפים, מרחפים, זוחלים וחופרים את דרכם.
באשר לדגת הים, שמותיהם נשרו מהם בשתיקה מבעד לאוקיינוסים, כמו כתמים דהויים וכהים של דיו-דיונונים, ונסחפו בזרמים בלי להותיר סימן.
לא נותר עוד ממי ליטול את שמו. בכל זאת, הרגשתי קרובה כל כך אליהם, כשראיתי מי מהם שוחה או עף או רץ או זוחל בדרכי או על עורי, או כשהוא עוקב אחרי בלילה, או כאשר יילך לצידי לזמן מה ביום. נדמה שכך היו קרובים הרבה יותר, מאשר אז, כששמותיהם עמדו כחוצץ שקוף ביני לבינם: קרובים כל כך שהפחד שלי מהם, והפחד שלהם ממני, הפכו לפחד אחד ויחיד. כך גם המשיכה שהרגשנו, התשוקה לחוש או להתחכך או לגפף זה את קשקשיו, את עורו, את נוצותיו או את פרוותו של זה, לטעום זה מדמו או מבשרו של האחר -- המשיכה הזו התמזגה כעת עם הפחד, ולא היה הבדל בין הצייד לבין הניצוד, או בין הטועם לבין מזונו.
זה היה בערך מה שניסיתי להשיג. התוצאה היתה עוצמתית יותר ממה שציפיתי, אבל לא יכולתי לפטור מכך את עצמי במצפון נקי. בעודי מדכאת את חרדתי, ניגשתי לאדם, ואמרתי לו כך: "אתה ואביך השאלתם לי את זה; למעשה, נתתם לי. זה היה שימושי בהחלט, אבל לאחרונה נראה שאין זה מתאים היטב יותר. בכל מקרה, תודה רבה! זה באמת היה מאוד שימושי."
אין זה קל להחזיר מתנה מבלי להשמע כועסת או כפויית-טובה, ולא רציתי להשאיר אצלו רושם כזה עליי. כך או אחרת, הוא לא הקדיש לי תשומת לב רבה, ורק אמר, "שימי את זה שם, טוב?", והמשיך במעשיו.
אחת מסיבותיי לעשות את שעשיתי היא שדיבורים לא קידמו אותנו, ובכל זאת התאכזבתי מעט. הייתי מוכנה לעמוד על שלי. חשבתי גם שכשהוא ישים לב סוף-סוף, יתעצב אולי וירצה לדבר. סידרתי והתעסקתי בכמה דברים, והוא בשלו, התעלם מכל דבר אחר. אמרתי לבסוף, "טוב, להתראות, יקירי. אני מקווה שיימצא המפתח לגן."
הוא היה עסוק בהתאמת חלקים יחדיו, ואמר בלי להביט, "טוב, יקירתי. מתי ארוחת הערב?" "אני לא בטוחה", אמרתי. "אני הולכת עכשיו. עם ה…" היססתי, ורק אמרתי, "איתם, אתה יודע", ויצאתי. למעשה, רק אז הבנתי עד כמה קשה היה להסביר את עצמי. לא יכולתי יותר לפטפט כמנהגי, ולקחת זאת כמובן מאליו. מילותיי צריכות להיות איטיות, חדשות, וזמניות כאותן פסיעות שפסעתי במורד השביל, הרחק מהבית, בין הרקדנים הגבוהים, כהי-הענפים, דוממים כנגד זוהר החורף.
She Unnames Them, Ursula K. Le Guin, The New Yorker, 21 January 1985
© Ursula K. Le Guin